מי זמר יותר מוצלח?

רבים מאיתנו אוהבים מאוד לשיר. חלק מאיתנו – ובדרך כלל אין מדובר בקבוצת החוגגים את ליל הסדר  –  רוצים להיות זמרים מפורסמים – לצאת מהארון ומכותלי האמבטיה ולשיר לעולם כולו. ואז, אם גדלנו בסביבה תומכת וגם התעשרנו והתפתחנו בתחומי המוזיקה, אז אנו שואלים את עצמנו: "האם אני זמר טוב? האם אני ראוי להתפרסם? האם אני מספיק מוכשר? אם אני אכן כל הדברים הטובים הללו, יש כל כך הרבה זמרים טובים אחרים…. איך אני אמור לדעת אם גם אני מספיק טוב?


לדיון בשאלה החשובה הזו, החלטתי לגייס שני קטעים יפהפיים מידיד המוזיקאים השנוי במחלוקת – יוטיוב.

אנא הקשיבו לשיר הבא מאת אייל גולן: 'לקנות לך יהלום'

ועכשיו בבקשה האזינו לשיר 'One Day' מאת ברברה סטרייסנד.

כעת, אנא אמצו את חשיבתכם האמנותית ונסו לענות: מי שר יותר יפה?

תשובות מוסריות שונות יכולות להיות לשאלה הזאת: "שניהם שרים יפה – כל אחד בתחומו", "על טעם ועל ריח אין מה (או עם מי) להתווכח", מי אני שאשפוט" וכ"ו. עדיין,  שפחתכם הנאמנה מנחשת שהדעה שלכם היא מעוצבת יותר…

אם האזנתם לזמרתם של ברברה סטרייסנד ואייל גולן, ייתכן שהחלטתם בפה מלא ש"אין מה להשוות!" השירה של ברברה סטרייסנד הרבה יותר יפה – יש בשירה שלה המון אסתטיקה, המון אמנות, המון טכניקה והמון המון רגש, ובכלל… אפשר להאזין לה עד אין סוף…ואתם בכלל מכורים….

מוזיקאים יקרים, הרשו לי לטלטל אתכם מעט (או הרבה…), אתם טועים!! בעוד שאתם חושבים לכם כעת את מחשבותיכם האסורות על ברברה סטרייסנד, ברגע זה אנשים אחרים מתמוגגים מהיופי שבשירתו של אייל גולן וחושבים לעצמם: … כל כך הרבה אמנות ואסתטיקה, ואיזו שליטה  בטכניקה (ברברה סטרייסנד בכלל י-ו-ד-ע-ת לסלסל?) ואוף… אפשר לבכות מהרגש העצום שיש בשירה הזו…

אתם שנמצאים לכם אי שם במרחבי הרשת, אתם שהקשבתם לקטעים ובחרתם דווקא את אייל גולן בלי לחשוב פעמיים – אל תלטפו עדיין את זקנכם הפרוע (כן, כן, אני מדברת גם אל הבנות שבינינו) – גם אתם טועים!! אתם יודעים כמה אנשים מחזיקים ערימות של דיסקים ואלבומים של ברברה סטרייסנד, ואין להם מושג בכלל מי זה אייל גולן? אה, וכן! ברברה סטרייסנד יודעת לסלסל, ואפילו טוב מאוד!

"טוב. הבנו את הנקודה", תענו לי ברוגז, "אין לך מושג בכלל מה את רוצה להגיד!" אז תרשו לי להשיב:  אני אכן לא יודעת מי שר יותר יפה! קטונתי. אין לי מושג. אבל אני כן יודעת את מי אני אוהבת לשמוע. אני כן יודעת מי מרגש אותי. יש לי טעם ספציפי במוזיקה וחיישנים אישיים קטנטנים שמחליטים בשבילי ממי להתרגש ואת מי להשמיע לעצמי עוד פעם ועוד פעם.     …. אז? ….

מכל הנאמר לעיל עולה המסקנה, שהשאלה 'מי שר יותר יפה' היא לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא 'מי מרגש אותנו יותר'. ועכשיו, מה התשובה? מממ… ובכן, לכל אחד יש את התשובה שלו, אבל אין תשובה אחת נכונה וגורפת… במילים אחרות – לא הצלחנו עדיין להשיג מרשם להכנת זימרה מוצלחת. למרות זאת, אם ברצונכם לקבל מעין רשימת יכולות מקצועיות שרצוי או לפחות מצופה מזמר שיהיו לו אותן, אתם מוזמנים לקרוא את המאמר מי הוא זמר? קריטריונים מסורתיים.

אי אפשר לענות על השאלה "מי זמר יותר מוצלח". הטעמים שלנו מגוונים מידי, והדברים שמרגשים אותנו הם אינסופיים. אבל בואו אני אגיד לכם משהו – כן יש לנו כיוון אחד שאפשר לחתור אליו כשאנו מנסים לקבוע מי יותר מוצלח. הכיוון הזה הוא השירות (ולא – 'שירות' זה לא 'שירותים' ביחיד – ממש לא).

אם זמר משרת את הקהל שלו בקולו –  כלומר, מצליח לרגש, לנחם, להלהיב, לגרום להנאה, או להזיז איזשהו משהו בעולמו הפנימי של המאזין – אז אפשר להגיד בפה מלא שהזמר הוא מוצלח. שירה, מאזינים יקרים, יכולה לרפא! וכל שירה, וכל קול, עושים את זה בדרך ייחודית להם. אני מאמינה שאנחנו כמוזיקאים, באנו לעולם לשרת ולרפא בעזרת המוזיקה שלנו. זה לא משנה אם כל חיינו הצלחנו לשפר רק את ההרגשה של מאזין אחד, או שנגענו בליבם של מאות ואלפי אנשים. אם גרמנו למישהו להרגיש יותר טוב אז עשינו את מה שצריך. אם אתה בתור זמר גרמת למישהו הרגשה טובה באמצעות השירה שלך – זה אומר שאתה זמר מוצלח! לכן חבריי היקרים, פיתחו את הפה ותנו לעולם את מה שאך ורק אתם – בזכות עצמכם ובזכות הקול שלכם – יכולים לתת!

לסיום, נקודונת למחשבה: זמר מוצלח אינו בהכרח זמר מצליח.

לכן, אם אתם מכירים אנשים שהשירה שלהם מרפאה את נפשו של אדם אחד בעולם, אולם בו זמנית שאר הנוכחים שבחדר נזכרים לפתע פתאום שהם חייבים ללכת (או לטוס בדחיפות למדינה מאוד מאוד רחוקה) –  אולי כדאי בכל זאת להיות חבר טוב, ולהציע לחברכם הזמר המוצלח לשקול מקורות פרנסה נוספים…

אם ברצונכם לקרוא עוד על שירה והצלחה אתם מוזמנים לקרוא כאן
וגם כאן
פורסם בקטגוריה כללי, מה פירוש, מיתוסים, פיתוח קול, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

11 תגובות על מי זמר יותר מוצלח?

  1. מאת גורו יאיא‏:

    אני נוטה שלא להסכים עם הרעיון שאת מביעה כאן. מעבר לעניינים סובייקטיביים, ישנם כמה שיקולים אובייקטיביים בשירה. למשל, כמה הזמר מדייק בצליל שהוא מפיק? מה טווח הצלילים שהוא יכול להפיק? כמה טוב הוא מכיר טכניקות שונות לשירה? אם נלך לעניינים קצת פחות אובייקטביים, שאלות כמו מדוע הוא בוחר להשתמש בטכניקה מסויימת, בשיר מסויים? עד כמה הוא מבין את השיר שאותו הוא שר לעומק, ונותן לו עומק חדש ע"י השירה שלו? אפילו מידה מסויימת של "משחק" – יש לה תפקיד.
    הקונספט של "האמן משרת את הקהל", הוא גם מורכב יותר. האם אמן טוב משרת את הקהל, בכך שהוא נותן לו מה שהוא רוצה, או בכך שיאתגר אותו? בהקשר זה, לא ברור לי שסטרייסנד טובה יותר מאייל גולן (ייתכן שהחומר שלה יותר מאתגר, אבל אנחנו דנים בשאלה האם היא כזמרת מאתגרת אותנו יותר. רוג'ר ווטרס, בשיר mother, של pink floyd, למשל, חושף אותנו לכך, שניתן למצוא יופי גם בשיר שמושמע בקול מאד עלוב, כאילו הוא בכה כמו ילד לפני שעמד מול המיקרופון, ועכשיו הוא עיף מדי בשביל לשיר מדוייק, ועם כל העוצמה של הקול שלו).
    אני לא טוען שהכל אובייקטיבי, אבל אני בטוח שבשירה, כמו בכל צורת אמנות – יש טוב ורע, חדשני וקלישאתי, מעניין ומשעמם. זה מה שאני רגיל מאמנויות אחרות, ואני בטוח שזה גם מה שיש כאן.

    • מאת אלה אלרם‏:

      גורו יאיא
      קודם כל – ברוך הבא לבלוג (-:

      עכשיו, לגבי מה שכתבת –

      קודם כל – ברור שלא ברור שברברה סטרייסנד טובה יותר מאייל גולן – זה חלק ממה שניסיתי להראות במאמר. כמובן שיש גורמים אובייקטיביים כמו ניקיון של צליל, והגשה של שיר או משחק – כפי שציינת. אבל אז יש לנו בעיה: אם ניקיון של צליל הוא קריטריון שקובע את איכות הזמר – אז מה נגיד על ג'ניס ג'ופלין למשל? אפשר לקבוע שהיא זמרת לא טובה? אם אתה שואל אותי, אז חס וחלילה. עדיין, אני מבטיחה לך שהרבה מחובבי המוזיקה הקלאסית לא יהיו מסוגלים לשמוע אותה. ואם המשחק הוא קריטריון – אז מה לגבי נינה סימון או סטיווי וונדר או בכלל אמנים שיושבים ליד הפסנתר ושרים – האם בגלל שהם "רק" יושבים ושרים (אצל סטיווי וונדר אנחנו לא יכולים אפילו לראות ממש הבעות פנים) אז מה – הם זמרים פחות טובים? ממש ממש לא. הם זמרים מדהימים הרי. אתה יודע מה – יש זמרים מדהימים שאפילו לא שרים היום – יש מוזיקה שמה שהזמר עושה לאורך כל היצירה הוא גראולים, ויש את הראפ, ויש דיקלומים על רקע של שטיחים מוזיקאליים. ניק קייב למשל – מזייף ממש בשירים שלו. אבל הוא עדיין מדהים – מה לעשות שהזיופים שלו הם בדיוק הדבר שנותן את התחושה הגותית הכל – כך מיוחדת של המוזיקה שלו. בגלל זה בדיוק הגעתי למסקנה שמה שבאמת עושה את המוזיקה והשירה זה הריגוש שהן גורמות למאזין. אפשר לעמוד כמו פסל על הבמה ולהפיל מהתרגשות את הקהל, אפשר לדקלם במקום לשיר, ואפשר אפילו לזייף בפה מלא, ועדיין – זה יעבוד. זה מדהים – אמנות היא בריאת עולמות וכל פעם שמנסים למצוא לה גבולות מגלים שיש עוד מרחק כל כך גדול ללכת…

      עדיין, כמו שאמרת, יש גורמים אובייקטיביים של שיפוט בשירה – אולי, אם תרצה, בז'אנרים המסורתיים והמקובלים. נתת לי רעיון – לכתוב מאמר גם על אלה – אבל מן הסתם המאמר הזה יהיה יותר טכני.

      בינתיים מעניין אותי מה אתה חושב על אביב גפן – הוא זמר לדעתך?
      אני מאוד מאוד אשמח אם תגיב לשאלה הזו, ובכלל, אחד הדברים שבאמת יעזרו לנו להבין מה זה טוב ורע במוזיקה זה מגוון הדעות של כל אחד. זה לא באמת יענה על השאלה, אבל זה יוכל לתת לנו כמה סטטיסטיקות מעניינות…

      • מאת גורו יאיא‏:

        אלה, שלום. שמח להתארח.
        אני לא מבין גדול בשירה, אבל אני יכול להגיד מנסיוני באמנויות אחרות. זה לא שאין קריטריונים לאמנות. זה לא שאי אפשר להיות אמן גדול, למרות שלא עמדת בקריטריון מסויים. במובן מסויים – אמנות גדולה חייב לשבור את הכלים. אבל כאשר אתה שובר את הכלים – צריכה להיות לזה סיבה. כשמרסל דושאן שם אסלה במוזיאון, הייתה לזה סיבה. הייתה לו אמירה חשובה לגבי אמנות. בדומה, לג'ניס ג'ופלין, יש אמירה בנוגע לאסטטיקה של הקול, ובנוגע לאמת של הקול, שמכריזה – אותי אל תשפטו לפי הקריטריונים הרגילים. לא באמתי לתת לכם את אותה אמנות שאתם רגילים. אלה הרגעים עליהם דיברתי, בתור אותם רגעים שזמר שם לנו אתגר.
        לגבי אביב גפן. אני לא מאד אוהב את רוב החומרים שלו, אז קצת קשה לי לעשות את ההפרדה. אני אומר שמעולם לא היה לי נעים לשמוע את השירה שלו, חשבתי שהמשחק שלו (כזמר, לא כשחקן), לא די מדוייק ולכן קשה לי להחשיב אותו כזמר טוב. אני יכול להעריך את האומץ שלו, גם כאמן וגם לא פעם ברמה האישית, אבל כאמן קשה לי לתת לו ציון גבוה.

        • מאת אלה אלרם‏:

          אני מאוד אוהבת את מה שאתה כותב. אני חושבת שאתה מצליח איכשהו להגדיר את חוסר היכולת להגדיר טוב ורע. מצד אחד – יש קריטריונים, מצד שני – לא תמיד חייבים לעמוד בהם. אהבתי את האמירה של האמן (מפיך) "תשפטו אותי על פי קריטריונים חדשים.

          לגבי אביב גפן – אני דווקא אוהבת את החומרים שלו באופן אישי, אבל גם מתלבטת אם על פי ההגדרות (איזה הגדרות?!) הוא בעצם אכן 'זמר'…

          • מאת whisper‏:

            אלה,
            תודה על ההזמנה החמה (מותר באוגוסט להשתמש בשורש הזה בכלל?),
            בקשר למדונה – שימי לב שהתייחסתי לקול שלה, זה סוג של השלם עולה על סך חלקיו. חוץ מזה – זה שהרבה זמרות מחקות מניירה לא מעיד על האיכות שלה…
            בקשר לטרובדורית (שיעשעה המופרכות ההיסטורית של המונח – תפסת אותי ;)) –
            דוגמא לטרובדוריות?
            ז'אק ברל/חווה אלברשטיין/טום וויטס/ג'ואן באאז/לאונרד כהן/בוב דילן/ג'וני קאש.
            המממ, זה מורכב.
            בעיקרון מדובר כאן בזמרי פולק (טום וויטס מושפע מאוד ממוסיקה עממית בלקנית בולגרית רוסית צוענית וכו'), הטרובדורית מספרת סיפור. לסיפור יש מסר – דתי/מוסרי/חברתי שירי האהבה של הטרובדורית נכנסים לדעתי אל תוך התימה הדתית – הדת של הטרובדורית המודרנית היא האהבה.
            לא כל מי שמסוגלת לשיר וללוות את עצמה בכלי נכנסת לקטגוריה הזו. באיזשהו אופן הטרובדוריות קרובה יותר לשירה האופראית מאשר לפופ, ולהטפה בכנסייה מאשר לשירה. אולי אפשר להגדיר את זה פולק כריזמתי?
            אני זוכרת שבשיעורי פיתוח קול לפני שנים אצל עידית ביגל (מהמדרגל בזמנו), היא הייתה אומרת לי "את רואה את העץ מחוץ לחלון שם – תגיעי עד אליו". נדמה לי שאצל הטרובדורית זה יותר בכיוון של – 'את רואה את הלב שם מעבר לחומות מעבר לבשר? תגיעי עד אליו' וכל מה שיש לך באותו רגע זה את הקול שלך והדיוק הרגשי. אין לך על מה להישען – ואת לא אמורה להתחבב על השומע אלא לחדור אליו, זה לא סמול טוק, זו מסיונריות. וההבדל הגדול בין נאמר, סלין דיון לפי ג'יי הרווי, זו המורכבות הרגשית – אם בפופ השיר מתבסס על רגש אחד מסויים ולא זז ממנו ימינה או שמאלה שלא לדבר על פנימה ולעומק כל שהוא (והפופ כבודו במקומו מונח), בטרובדוריות המודרנית יש מורכבות רעיונית ורגשית.
            גרסאות הכיסוי של ג'וני קאש הן דוגמא מעולה להבדל ביכולת הגשה – הקול שלו במרכז, כמעט עירום, וזו הייתה בחירה והתעקשות שלו על הסגנון הזה, את מסוגלת לראות חיים שלמים של בן אדם כשהוא שר, להבין את החשיבות של האהבה, את הכאב שבאובדן, את המציאות של המוות, את הגעגוע של החיים. והכל דרך הדיקציה האינטונציה והנוכחות שפשוט שותלת אותך באדמה.
            מקווה שהצלחתי איכשהו קצת לגעת בהסבר מניח את הדעת, אף פעם לא ניסיתי לפרק את זה רעיונית. ומעניין לראות שאת הטרובדוריות מייחסים לאריסטוקרטיה בניגוד למינסטרל שהוא זמר נודד ודלפון – כך שגם אז וגם היום בשביל לרדת לעומק התכנים של הטרובדור את זקוקה להשכלה רחבה/ידע כללי נרחב. וזו גם נקודה. זה הרבה מעבר לhe said she said.

          • מאת אלה אלרם‏:

            אני חושבת שאני מתחילה להבין למה את מתכוונת במושג 'טרובדורית' – זה מתקשר עם מה שוונדר אמרה לגבי הלב והמקרופון – שירה של כאב, ואולי שירה שמשדרת באיזשהו מקום בדידות (וכאן אולי הקשר למשמעות ההיסטורית שבחרת למושג 'טרובדור'). ג'ניס ג'ופלין למשל, למרות שבאופן רישמי משייכים אותה לקבוצות אחרות והיא לא שרה פולק אלא רוק – נדמה לי שאת (ואני בעקבותייך) תשייכי אותה גם לטרובדורים. האם כך? (-:

        • מאת whisper‏:

          שלום אלה,
          ואנדר שלחה אותי אז באתי 🙂
          אז קודם כל תתחדשי ובהצלחה.
          ולעניין הדיון שהתפתח כאן בינך לבין גורו יאיא,
          ולשאלה ששאלת ובתחילת הפוסט –
          יש כאן בלבול בין זמרת לפרפורמרית.
          הקריטריונים הבסיסיים למיהי זמרת נשארו כשהיו.
          לא לחינם מתקיים השימוש במילים :
          מבצעת/זמרת/טרובדורית
          המסקנה המהפכנית שלך מעידה כל יכולת הפרפורמנס
          של הזמרת, ולא על הזמרות שלה.
          זה נכון גם לגבי מרצות, נואמות וכל מי שעומדת על במה
          מול קהל.
          בניגוד למימרא – 'המדיה היא המסר'
          המדיה כאן (השירה) היא הכלי.
          באשר לאוהבת/לא אוהבת,
          מדובר בחינוך. כדי לאהוב את דושאמפ צריך ללמוד מה
          עומד מאחורי היצירה שלו.
          מוסיקה, כמו כל אמנות, נוצרת בתוך קונטקסט מסויים,
          כשלומדים להאזין ולהבין למה מאזיניםמבחינה טכנית, רעיונית,
          היסטורית – המוסיקה מקבלת משמעות רחבה יותר.
          השאלה הרבה יותר רחבה מאיזה זמרת יותר טובה, השאלה
          היא האם זה מחוייב המציאות להיות כלואה בתוך הגטו התרבותי
          שנחשפת אליו? (וזה לא משנה איזה – גטו תרבותי הוא גטו תרבותי על שום הצמצום וחוסר הטולרנטיות והפתיחות ולא של תרבות מסויימת).
          ובקשר להקדמה לפוסט:
          ההצלחה היא 1% כשרון ו99% עבודה קשה. את יכולה להיות הזמרת הכי טובה בעולם, אם אין לך את היכולת לנהל את עצמך או חברה שתנהל אותך (as in company), סיכוייך קלושים. מדונה זו דוגמא קלאסית לקול בינוני ומטה, מוסיקה בסדר ומטה, אבל פרפורמית קליברית ובולדוזרית עסקית מטורפת.
          מסכימה איתך שמוסיקה מרפאה, גם כמוסיקאית גם כמאזינה, זה אכן חלק מהדרייב, וזו דרך לתת ולאהוב ולחמול. וזה כל כך מורכב כל העסק הזה. הייתי יכולה לדסקס את זה שעות. ואולי בכלל עדיף שלשם שינוי אני אחזור לנגן?

          • מאת אלה אלרם‏:

            הי וויספר (-: ברוכה הבאה!
            נהניתי מאוד לקרוא את התגובה שלך.
            אהבתי את ההבחנה שעשית בין פרפורמרית לזמרת. איפה את מכניסה טרובדורית? יוצרת ומלחינה? שרה ומלווה את עצמה? אני מנחשת שלא התכוונת לאיטלקיה נודדת ומזמרת מתחת לחלונות האבירים… (-: בעצם – אולי אני שואלת אותך מה את מכניסה למושג טרובדור. זה מעניין וזה מעשיר את אוצר המילים שלי מאוד כמורה. אהבתי גם את המושג 'גטו תרבותי' – אני חושבת שהוא נכון לא רק למוזיקה ולאמנות אלא בכלל לנטייה חברתית שכיחה בצורה כואבת. לגבי מדונה – אני באופן אישי תופסת ממנה יותר מאשר 'בינונית ומטה' – היא יצרה לדעתי סגנון שירה חדש שזמרות (או בעצם לפי הלקסיקון שלך – פרפורמריות) רבות מנסות לחקות. אני לא חושבת שהפשטות בשירה שלה נובעת מחוסר יכולת או משטחיות – לי זה מרגיש כמו מניירות ייחודיות לסגנון שהיא יצרה.
            וויספר – אני מאוד מאוד מזמינה אותך לבקר פה כמה שיותר. את מאוד העשרת אותי ומן הסתם את מעשירה את כל מי שקורא את התגובה שלך – גם מעבר לתחום המוזיקאלי.
            תודה גם על הקישור להרצאה!!

            בואי עוד – בבקשה!

  2. מאת גיא‏:

    אני חייב לומר שנגעת פה בכמה נקודות חשובות.
    ראשית – אין ספק שיכולתו הווקאלית של זמר שאהוב עליי במיוחד, עלולה או עשויה להיות סובייקטיבית לחלוטין. אם הזמר/ת לא מזייפ/ת באופן נוראי במיוחד, יש מצב שמוצדקת העובדה שהוא או היא שרים (אני אפסיק כאן עם ה"הוא/היא" ברשותך). אבל יש גם מה שמכונה "קריטריונים" נוספים, שהופכים זמרים לאהובים יותר או פחות ע"י הקהל.
    לצערי, רוב המוסיקה היום, למשל, סובלת מחוסר תחכום מזעזע.
    כולם מדברים על דברים שאין בהם שום משמעות אמיתית מלבד קיטש חסר מעצורים. זה נכון גם לגבי אייל גולן ודומיו (ואת חייבת להודות שרוב זמרי המוסיקה המזרחית הם די דומים) אשר מחליטים
    ללכת על מילים קליטות ובטוחות, ועל צלילים מונוטוניים מעצבנים. אבל זה נכון גם לגבי כל מיני כוכבי פופ, כמו בריטני ספירס ודומותיה המשוכפלות.

    אני חייב לציין, שבאיזהשהו מקום, אני מתגעגע לצלילים המורכבים יותר של הפרוג-רוק ושל הרוק הקלאסי משנות ה-60 וה-70 (ולא – אני לא משבר על פול אנקה) שלפחות הצליחו לאתגר את האוזן. גם הבלוז והגוספל של העשורים לפני כן עשו את זה יפה מאוד.

    כלומר: אם אני הקהל המדובר – המוסיקה של שני העשורים האחרונים (לא כולל שנות ה-80 שאני עדיין חיבבתי את הקיטש שלהם וגם את מוסיקת האנדר-גראונד) פשוט איבדו את הטאץ'. אין להם מה למכור באמת. אז הם מוכרים הרבה זבל להמונים.

    אז השאלה, בסופו של יום – היא "מי יותר טוב?" – התשובה היא מורכבת, כמו כל דבר בחיים. זמרים רבים שרצים היום בשוק, לא צריכים לעלות על במה לדעתי. אבל כאמור – זה רק אני. אנשים אחרים עלולים לירוק עליי בבוז אם אמנה את שמותיהם של הזמרים האהובים עליי. את רובם את מכירה בעצמך 🙂
    לעומת זאת, יש לא מעט כשרונות, שהקהל אינו מודע אליהם. לפעמים, דווקא העובדה הזו, לא מצליחה "לקלקל" אותם ואת המוסיקה שלהם.

    לסיום – אני אגיד לך רק את זה: מבחינתי, הדוגמאות שהבאת הן די קיצוניות, והבנתי את הפואנטה בעצם העלאתן. אבל כפי שאת יודעת – אף אחת מ-2 הדוגמאות לא ממש עושה לי את זה, וזה בלשון המעטה.

    מה שכן – עם דבר אחד אני מאוד מסכים איתך – מוסיקה ושירה יכולה לרפא. לשמחתי, אני חווה את זה בבית לא מעט, בזכות הקול שלך.

  3. פינגבאק: מי הוא זמר? קריטריונים מסורתיים | פיתוח קול: אלה אלרם פותחת את הפה

  4. פינגבאק: סקס מוכר? (או: איך לעבור מסך) | פיתוח קול: אלה אלרם פותחת את הפה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *