סקס מוכר? (או: איך לעבור מסך)

אני זוכרת יום אחד, כשהייתי ילדה, בחדר שלי: הנפתי ידיים בהתלהבות ופיזמתי את הצליל האחרון בשיר שכתבתי, והרגשתי ממש חשובה. חברתי ישבה עם רגלים משוכלות על מיטתי ועיקמה את שפתיה בריכוז. "זה השיר שאת הולכת לשלוח לתחרות?" היא שאלה בקול מהרהר. הנהנתי לעברה בראשי. "זה לא יצליח!", היא הבטיחה לי נאמנה. "למה?" תהיתי ועשיתי לעברה את אחד מפרצופיי אני-יודעת-שאת-סתם-קנאית. "השיר לא יפה"?, שאלתי, "השיר בסדר" הפליגה חברתי במחמאות, "אבל אין לו סיכוי". "למה?", הקשיתי שוב והשתדלתי להתעלם מהתסרוקת שלה שדרשה סידור מחודש וכואב במיוחד, "לשיר שלך אין סיכוי להצליח כי את לא סקסית" אמרה חברתי בעידוד, "אין לך סקס אפיל, וסקס מוכר"…

האם סקס מוכר?  התשובה היא: כנראה כן – סקס מוכר.

אבל אני לא הולכת למשוך אתכם לשם במאמר הזה. במאמר הזה אני רוצה להציע לכם דרכים אחרות "למכור" את עצמכם ולעבור מסך. יש דרכים כאלה והן דרכים נפלאות.

3 סיבות אשר בגללן אני לא מתכוונת ללמד אתכם למכור את המוזיקה שלכם בעזרת סקס

הסיבה הראשונה היא סיבה פשוטה מאוד – אין לי מושג איך מוכרים מוזיקה בעזרת סקס. אני עצמי – שמנמנה למדי בעלת שתי רגליים שמאליות, שלא מעיזה ללבוש שמלת מיני אפילו לאירוע בר מצווה במשפחה המורחבת – אני לא יכולה ללמד משהו שאני לא יודעת לעשות בעצמי.

הסיבה השנייה היא סיבה אובייקטיבית יותר – סקס מוכר היום, נכון, או אולי יותר נכון להגיד 'עדיין' מוכר. מה הכוונה? – פעם, כשאנשים מאפירי שיער (כן…הדור שלי… כן… ממש מזמן…) עדיין לא נולדו, המדיה התקשורתית הייתה הרבה פחות מפותחת מאשר היום. לא רק שלא היה אינטרנט, אפילו טלפון קווי או טלוויזיה בשחור לבן היו מותרות נדירות. היות שכך, לא הייתה נגישות להרבה דברים. גם לסקס. באותם זמנים עתיקים, אנשים היו הולכים למופעי קברט בגלל שהבחורות היו רוקדות מן ריקוד כזה, שמרימים בו את הרגליים אל על, דבר שהיה מרגש גברברים. אז, לא הייתה אפשרות לחפש אתרים מסוימים באינטרנט או לצפות בערוצים מסוימים שההורים שכחו לחסום בטלוויזיה בכבלים. היום, לעומת זאת, יש המון נגישות ואפשר להשיג כמעט הכל דרך האינטרנט, כך שרגליים מונפות אל על זה כבר לא דבר כזה מרגש. לכן, לעניות דעתי (וזו דעתי בלבד) 'סקס' כמופע מוזיקאלי או כחלק מקליפ או מהופעה, כבר לא הולך למכור מי יודע מה. שוב – זו דעתי. בשביל לדעת באמת מה יקרה, נצטרך פשוט לחכות ולראות.

הסיבה השלישית מוגשת לכם כשאלה, שאני הולכת להפנות אליכם האמנים: מה אתם ר-ו-צ-י-ם למכור? סקס או מוזיקה? מי שענה 'סקס' – אני אישית, כאמור, לא יכולה לעזור לו בזה. מי שרוצה למכור את המוזיקה שלו – כאן אני נכנסת לתמונה.

אז איך 'לעבור מסך'?

אתחיל באנקדוטה קטנה: יצא לי אתמול לראות קלטת לוהטת של מישהי, ששרה בלדה שקטה על בדידות, והקליטה את זה כדי לשלוח לתחרות מסוימת. היא שרה יפה – ממש יפה, ועם זאת, לא הייתי רוצה לצפות בקלטת הזו שוב. הבחורה הזו לא 'עברה מסך'. ושלא תטעו! זו הייתה בחורה נאה מאוד ולמיטב הבנתי גם התלבשה יפה והייתה חטובה והכל. עדיין,להביט בה כיווץ לי את הבטן בצורה מוזרה. (והאמת שגם בעלי החל לחפש בקדחנות את פתח המילוט הקרוב ביותר..)

מצד שני, ראיתם פעם את אלה פיצג'רלד שרה בהופעה? אוף אוף אוף כמה שהיא מדהימה! האם היא יפה? בעיני כן, אבל יופי זה עניין של טעם. האם היא רזה וחטובה? המממ… לא. האם היא לבושה חשוף? רוקדת בצורה חושפנית? לא במיוחד. והיא אפילו לא כחולת עיניים עם שיער בלונדיני שופע. לא ממש מזכירה בכלום את מרילין מונרו, מדונה, בריטני ספירס או  כל זמרת חושפנית מפזזת, שהכרנו אי פעם (וחס וחלילה – אני לא רומזת שום רע לגבי הזמרות הנ"ל – אני מאוד מאוד מעריכה את מדונה, למשל, גם כזמרת וגם כמוזיקאית יוצרת). אלה פיצג'רלד לא מוכרת סקס והיא לא יפהפיה עולמית, אבל חבר'ה – בשנות חייה וגם היום, לאחר מותה, היא נחשבת לאחת משלוש הזמרות הגדולות ביותר אי-פעם בתחום הג'אז. והתקליטים שלה מוכרים – ועוד איך מוכרים! תשאלו למשל את חברת התקליטים דקה…

בשורה התחתונה, לעבור מסך פירושו לא להיות יפה או למכור סקס. זה צריך להיות משהו אחר. וברשותכם נחזור לאותה בחורה נאה שסיפרתי לכם עליה קודם, שגרמה לבטן שלי להתכווץ – מה הייתה הבעיה אצלה? לא היופי שלה, זה בטוח. וגם השירה הייתה לא רעה בכלל. אז מה כן? אני אנסה לתאר לכם מה ראיתי. כפי שסיפרתי לכם קודם, הזמרת הזו שרה בלדה שקטה שדיברה על בדידות. הסתכלתי על הבעות הפנים של הנערה והיא הייתה מאוד-מאוד-מאוד רצינית. מאוד-מאוד. ועוד מאוד. או אם נתאר את זה קצת אחרת, היא עוררה בדמיוני תמונה של בחורה, שמדברת עם קברן כדי לקבוע איתו זמן להלוויה. כן – לא בדיוק מחזה מלבב.

עדיין, הבעיה לא הייתה העצב עצמו (למרות שמי שסובל כשהוא שר, אולי צריך בכל זאת לחשוב על הסבה מקצועית). הבעיה הייתה חוסר האמינות. הבחורה 'שיחקה' את הבדידות שהייתה בשיר. אני משערת שהיא התכוונה לתת יחס נאות לטקסט כשהיא עשתה את זה, אבל זה פשוט לא שכנע. זה לא בא מתוכה – זו הייתה הצגה שנראתה טכנית למדי. זה נראה כאילו היא חשבה לעצמה: אני שרה שיר עצוב על בדידות ולכן אני אעשה פרצופים של אישה עצובה ובודדה. חבר'ה, זה לא הולך ככה.

אם אתם רוצים לעבור מסך, אתם צריכים לשכנע

הדבר הכי משכנע בעולם הוא האמת שיש לכם בפנים. כן – זה בדיוק הדבר הזה שגרם לכם מלכתחילה לרצות להופיע – האמת המיוחדת והאינטימית שלכם, שאתם רוצים לחשוף דרך הקול שלכם, ובאופן שהוא הדרך המסוימת שבה אך ורק אתם יכולים לעשות את זה.

כשאתם בוחרים את השירים שלכם – משהו גורם לכם לבחור בדיוק אותם. ה'משהו' הזה הוא החיבור שלכם לשיר. כשאתם עובדים על הגשת שיר, זה בהחלט חשוב להתייחס לטקסט, אבל מה שאתם מחוברים אליו באמת, זה הדבר שיעבוד בשבילכם. וזה, חברים, לא חייב להיות הטקסט. לפעמים אנחנו מתחברים למקצב מסוים, לפעמים אנחנו מתחברים למלודיה שמרגשת אותנו. לפעמים זה לא זה שהשיר מדבר על בדידות, אלא הרגשת הנחמה המיוחדת, שאנחנו מוצאים ברוך העדין של המנגינה. אז לא צריך להיראות עצובים במיוחד או בודדים, ולא צריך להציג בדיוק את המילים המפורשות שבטקסט – צריך להתחבר למקום שגרם לנו לאהוב את השיר – המקום שנגע בנו.

שירו כמו שהרגש מוביל אתכם ואל תגזימו בשום דבר – הקהל רואה את האמת. ראיתם את אלה פיצג'רלד, איך היא לא טורחת אפילו להסתכל יותר מידי למצלמה? – היא שרה בכלל רוב הזמן בעינים עצומות – בתוך עצמה, עם השיר, בלי שום פוזות מיותרות.

זמרים יקרים – אתם בחרתם באמנות בגלל שאתם אמנים. כן – אתם כבר עכשיו אמנים. את מה אתם רוצים לבטא, אם לא את עצמכם? עשו בדיוק את זה! – הביאו את עצמכם לבמה, ותנו את החלק האמיתי שבפנים, ואשר מבקש כל כך להיחשף. הקהל לא צריך הצגות, הוא מבקש לראות אתכם – הקהל מבקש את האמת הפשוטה. אז… קדימה!

  • אם אתם מעוניינים לדעת עוד על איך לתקשר עם קהל ולרגש בעזרת השירה שלכם, אתם יכולים לקרוא על כך כאן
  • אם אתם רוצים לקרוא עוד על יכולות מקצועיות ומוזיקאליות שרצוי שיהיה אותן לזמר, אתם מוזמנים לקרוא את המאמר הזה
  • פורסם בקטגוריה טכניקה לשמה, כללי, מדריך, מה עושים, מה פירוש, מיתוסים, פדגוגיה, פיתוח קול, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

    4 תגובות על סקס מוכר? (או: איך לעבור מסך)

    1. מאת vandersister‏:

      אחד המדדים שלי להחלטה אם שווה להאזין לזמר/ת או לא, הוא ההופעה שלהם. ככל שהזמר/ת מופיע/ה בלבוש חושפני ופרובוקטיבי יותר ו/או עם יותר רקדנים מקפצים סביב, מכונות עשן ופירוטכניקה – כך יותר סביר שהם לא ממש יודעים לשיר. מי שיודע לשיר לא צריך יותר ממיקרופון. ולב. ורצוי שגם קול 😉

    2. מאת אלה אלרם‏:

      אני מסכימה איתך לגמרי שהלב הוא תמצית העניין (-: לגבי הלבוש הפרובוקטיבי והקיפצוצים – לא יודעת, מדונה לדעתי היא זמרת לא רעה בכלל והיא פרובוקטיבית למדי. בזמנו היא הייתה התשובה המוזיקאלית למרילין מונרו… יש גם זמרים בז'אנר הרוק הכבד שעושים כל מיני דברים מוזרים על הבמה ועדיין יש להם קול מדהים ומרגישים המון המון לב ורגש בשירה שלהם…

    3. פינגבאק: מי הוא זמר? קריטריונים מסורתיים | פיתוח קול: אלה אלרם פותחת את הפה

    4. פינגבאק: מי זמר יותר מוצלח? | פיתוח קול: אלה אלרם פותחת את הפה

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *